עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
סתם עוד איש רגיל, Just a Joe, עובר בחיים.
עברתי לפה מישראבלוג, כמו עוד לא מעט, אני מניח.
מתישהו, אוסיף פה קישור לארכיון משם.
נושאים
דברים  (8)
חברים  (2)
בדידות  (1)
התחלה  (1)
חגים  (1)
חול  (1)
לבד  (1)
משפחה  (1)
ספרים  (1)
עבודה  (1)
עצבות  (1)
שקט  (1)
עברו לי על המסך
הספריה
A Brief History of Time - Stephen Hawking
As You Like It - William Shakespeare
CISSP - All in one guide - Shon Harris
Lord of The Rings - J. R. R. Tolkien
Millennium Trilogy - Stieg Larsson
Mr. Vertigo - Paul Auster
Tales of the Otori - Lian Hearn
The Kreutzer Sonata - Leo Tolstoy
The Time Traveler's Wife - Audrey Niffenegger
יש ילדים זיגזג - דויד גרוסמן
פונטנלה - מאיר שלו

Let Go
13/06/2018 14:45
Just a Joe
דברים, עצבות

I should let you go, shouldn't I?


It has been quite a while now. I thought that I did let you go. It isn't like me, is it, to hold on to something for that long?

This isn't just "something", though, is it?


You should know that there were others. Not alternative because some things, just cannot be replaced. For some things, there isn't any alternative.

Just others.

There will be more, I guess.

I hope.


1 תגובות
גם ג'ורג' זרוק דפוק
31/05/2018 02:30
Just a Joe
דברים, ספרים

מסיבה לא ברורה, ספוטיפיי הגריל לי לאחרונה כמה וכמה שירים בעברית.

זה לא שאני לא שומע מוזיקה בעברית, פשוט זה פחות נפוץ.

ההגרלה האחרונה הביאה אלבום של שלמה ארצי, ושם תפסה אותי השורה: "בספר שאני כותב, גם ג'ורג' זרוק דפוק". אני לא בטוח אם שלמה ארצי התכוון לספר של ג'ורג' אורוול ("Down and Out in Paris and London" תורגם ל- "זרוק ודפוק בלונדון ופריז"), אבל הקונטקסט גרם לי לחשוב שהוא פשוט מתייחס לספר שהוא קרא או קורא ומשווה לעצמו.


המחשבה הזו מהשורה הזו בשיר, גרמה לי לחשוב על השירים שאני אוהב, או הספרים שאני קורא והסרטים או הסדרות שאני אוהב. ניסיתי לחשוב אם יש קשר בין הדברים שאני אוהב, התכנים שאני אוהב, לבין המציאות. 


זו לא פעם ראשונה שעוברת לי מחשבה כזו בראש, אבל זו הפעם הראשונה שהתעמקתי בה.


רוב הסדרות שאני מתחבר אליהן יותר, מתארות חברויות ברמה כזו או אחרת כחלק מהעלילה. הדבר שתמיד חסר לי. 

בספר שאני קורא עכשיו, הגיבור מתקשה במצבים חברתיים שונים ומרגיש אאוטסיידר רוב הזמן. הוא מנסה להעביר מסר מסוים למי שהוא אוהב, והמסר משתבש ויוצא עקום לחלוטין. בהרבה מהקטעים, הרבה מהסצינות המתוארות, אני מוצא דברים שמאוד דומים לי.


זו מחשבה מעניינת, כי ספרים שימשו לי כבריחה בכל הילדות שלי וגם בהמשך, במועדים שונים בהם נזקקתי למקום לברוח אליו. עד היום, למעשה, כשאני צריך את המקום הזה שבו לא אחשוב על המציאות, ברוב המקרים ספר יספק את זה.

עוד נקודה היא, השינוי בסוגי הספרים שאני קורא ככל שאני מתבגר (יותר הרפתקאות כנער, קצת פחות כבוגר). לפי הנקודה הקודמת, כנראה שגם המקומות אליהם רציתי לברוח, השתנו בהתאם לגיל.

0 תגובות
Start by making your bed
10/05/2018 14:27
Just a Joe
דברים, עבודה
היתה לי הזכות, לפני זמן מה, להקשיב להרצאה של האדמירל מק'רייבן מהצי האמריקאי (US Navy Admiral, William H. McRaven)
ההרצאה התבססה על נאום שהוא נשא לפני מספר שנים, נאום שכותרתו ככותרת הפוסט הזה.
למרות שאני מקשיב למספר לא מבוטל של הרצאות בכל שבוע נתון, אני זוכר את ההרצאה הזו היטב, בשל התכנים שלה. זוכר כמעט לרמת ציטוט.
האדמירל הוא אדם מאוד מרשים בחזות ובעמידה, עם קול עוצמתי וכריזמטי, הוא קולח וההרצאה בהחלט מאוד זרמה והיתה נעימה להקשבה.
בפתיחת ההרצאה חזר האדמירל על הנאום שלו ההוא:
(יש כתוביות בעברית, אם לא הופעל אוטומטית)

יש הרבה מאוד דברים שאפשר לקחת מהנאום הזה, הרבה מאוד דברים שאני עצמי לקחתי מתוך הנאום הזה.
אני נמצא עכשיו בתקופה מרובת מטלות ומשימות, בעומס מתמשך. 
עומס העבודה לא פוסח על החיים הפרטיים, מן הסתם, שמושפעים מכך. אנשים שחווים פחות זמן פנוי שלי, למשל. 
נתקלתי במקרה בנאום הזה שוב, תוך כדי מחקר. 
בין רשימות של קישורים ומאמרים, היה גם הקישור לנאום המצורף מעלה.
להקשיב לנאום, עזר לי קצת "לחזור למקורות", לחזור לדברים שאני נוהג לעשות, להכנס חזרה לקצב ולאופן הפעולה שאני רגיל.

חלקתי לא מזמן את הראיה שלי על ריבוי משימות, עם מישהי באמת נהדרת (שגם היא נפגעת מריבוי המשימות שלי, לצערי) מתוך תקווה שזה יעזור גם לה:
אני תמיד מסתכל על הדברים, כמו על ערימה גדולה של אבנים שחוסמת לי את הדרך. יש אנשים שיתחילו מהאבנים הגדולות יותר, יש מהבינוניות.
אני דווקא מתחיל מכמה קטנות.
קודם כל, וכמו שהאדמירל אומר, זה אולי קטן, אבל זה הישג. וזו אבל שבכל מקרה, מתישהו, אצטרך להוציא.
שנית, אחרי כמה אבנים קטנות, ואולי עוד כמה אבנים בינוניות, אולי אצור מפולת קטנה (מומנטום) שכבר ידרדר לבד כמה אבנים גדולות יותר.
ואולי בצורה הזו, אפנה לי עוד ועוד מהדרך. לא תמיד חייבים לפנות הכל. לפעמים מספיק לפנות רק מספיק כדי שיהיה אפשר לעבור.

אז, גם עכשיו, לא משנה איפה ובאיזה מלון אני נמצא הלילה, מחר בבוקר ובכל בוקר, אתחיל מלסדר את המיטה שלי.
5 תגובות
Gotta have some faith in the sound
06/05/2018 10:56
Just a Joe

לפני מספר שנים, כשהפרופסור נפטר חוויתי את אחת התקופות הכואבות בחיי. הימים שבין קבלת ההודעה על מותו, לבין הלוויה, למשל, זוכרים לי רק בצורה מעורפלת בשל מסך הכאב שהייתי בו.

מה שאני כן זוכר, זה את המוזיקה ששמעתי באותה התקופה.

אני זוכר את אותו היום בו הלכתי ללא מטרה בכל רחבי הקמפוס, ורק הקשבתי למוזיקה.

זה דבר נדיר אצלי שאני עושה רק דבר אחד. אבל באותו הזמן, זה היה נדרש. זה עזר.


כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי שומע מוזיקה ברקע. בכל מצב, בכל זמן. יש לי שירים שמזכירים לי דברים לפרטי פרטים. יש שירים אחרים שכשאשמע אותם אזכר בריחות וטעמים. אבל זו תמיד המוזיקה.


הערב, נדרשתי לעזרתה שוב. צירוף מקרים שכזה, גרם לכך שרצף של דברים הצליחו להוריד לי את המצב רוח לתהומות שכבר זמן רב הוא לא היה בהן. ובמקביל, דווקא מי שיקרה מאוד לליבי נזקקה אף היא לעידוד וקיבלה ממני, בטעות, את המסר הלא נכון, לצערי.

שילוב הדברים גרמו להרגשה להיות רעה יותר, מן הסתם וחוסר היכולת שלי לעודד את הנהדרת, וההרגשה שרק החמרתי יותר את המצב, לא עזרו. 


לקח לי זמן להבין שעלי לחזור ל מקורות פשוט, ללכת לדבר היחידי שתמיד מחזיר אותי למסלול הנכון.

למוזיקה.


אז עכשיו, אני יכול לכתוב את זה, כמה שעות אחרי, כמה קילומטרים של הליכה הרבה ואין ספור שירים שהתנגנו באוזניות.

יש משהו, בשניה הזו, שהצלילים מתחילים להתנגן. רק יצאתי מהמלון, הנחתי את האוזניות, והצלילים הראשונים מושכים אותי פנימה. עוד קצת, עוד שיר ועוד שיר, ולאט לאט הדברים מסתדרים במקומם במרחבי המחשבה.


"Gotta have some faith in the sound
 Its the one good thing that I've got"



אז, למען האמת, זה לא הדבר הטוב היחידי שיש לי, או לפחות, אני מקווה שלא (the juries are still out on this one) אבל, הרעיון עדיין תופס.


Think I'm gonna get myself happy

2 תגובות
דממה
22/04/2018 00:42
Just a Joe
דברים, שקט
יש ימים כאלו, כמו היום, שהשקט משתלט על המדיות. 
אין כמעט איתותים של הודעות, או שאת אלו שכבר יש, אלו הודעות פורמליות, מידעים מקצועיים וכן הלאה.

ואז ישנה התעוררות קטנה, אבל בתוך הרצף הזמני של ההודעות, יש שקט גדול, שמחביא את הדברים שלא באמת נאמרים.

סתם מן יום כזה, שבו השקט מרגיש לי קר מדי. שקט מדי. חסר מדי.

ואיך אפשר לחשוב שזה משהו שארצה, מן שקט שכזה?
2 תגובות
May I pick into your life too?
21/04/2018 20:24
Just a Joe
דברים, חגים, משפחה

בשבועות האחרונים הזדמנו לי מספר אירועים וארוחות מרובות משתתפים. ארוחות "משפחתיות".

אירועים כאלו, ארוחות כאלו, זו הזדמנות טובה קצת לדבר, קצת לקשקש, להשלים פערים, לפעמים להכיר אנשים חדשים וכמובן שגם לאכול ולשתות, שהרי לשם כך התכנסנו.


ואם לשפוט על פי האירועים האחרונים, זו גם הזדמנות טובה לבחון את כל חלקי חיי השונים, לפרק לגורמים, לשפוט כל החלטה שעשיתי ולבקר אותה.


אומרים Do not judge a man, till you've walked a mile in his boots (אל תשפוט אדם עד שהלכת מייל נעול במגפיו, הגרסה האנגלית ל- "אל תשפוט אדם עד שעמדת במקומו").

את המשפט הזה ספגתי עוד בילדותי. מהורי, לא פחות. הוא נטבע בי ואני תמיד משתדל לנהוג לפיו.

לאנשים תמיד יש סיבות לכך שהם עושים מה שהם עושים, עד שלא הכרת את כל הסיבות (ואין שום דרך בה תוכל להכיר את כל הסיבות אם אתה לא הם), לא תוכל להבין למה בחרו בדרך שבחרו.


באחת השיחות האלו, חלק מהשאלות שנשאלו, או האמירות שנאמרו, היו כל כך נוקבות, חסרות טאקט, מודעות או שמץ היכרות עם הנסיבות, שהן גררו תגובה ממני, במקרה הזה: הצבעתי על המחשב שלי, ושאלתי מי מוכן להתנדב שאחטט גם אני בחייו.

לא הרגע הכי יפה בחיי, אבל לפחות זה נתן לי קצת שקט להנות משארית הארוחה.


המחשבה על התגובה שלי, גרמה לי לחשוב על על כל השיחה שהיתה. חשבתי למה לא הגבתי מוקדם יותר?  נוקשה יותר?

התשובה לדעתי היא די פשוטה: בניגוד לחבר שופטי, אני שלם עם כל החלטה שעשיתי ולא מתחרט על דבר.

אני יודע ומאמין שבכל צומת, בחרתי את הדבר שחשבתי שיוביל לתוצאה הטובה ביותר, על סמך הידע והנסיון שהיו ברשותי באותה נקודת זמן.

נכון, ממרחק הזמן יכולתי לבחור אחרת. אבל בדיעבד כולם חכמים. בזמן אמת, לקחתי את ההחלטה שהתאימה והיתה לי נכונה אז.


ולבסוף, אני מניח שגם למי ששפט אותי, היתה איזו סיבה טובה. כוונה חיובית. אולי זה נסיון להגן עלי, אולי זה מיועד כדי לשפר להם את ההרגשה. אז לא, גם אותם, אלה ששפטו אותי, אני לא שופט.


0 תגובות
Alone vs Lonely
12/03/2018 16:23
Just a Joe
דברים, לבד, בדידות, חול, חברים

במסגרת גוף מחקר כלשהו, שאני נמנה על קהל משתתפיו, קיבלתי סקר למלא.

הסקר בחן אי אלו הגדרות, על מידת הקרבה הרצויה שלי לאנשים ואיך אני מרגיש מול אנשים חדשים וכן הלאה.

כטיבם של סקרים, השאלות נוסחו בלשון מעט מורכבת ולא תמיד ברורה. מספיק גנרית כדי לא להכווין לתשובה מסוימת, אני מניח.


הסקר התעסק בהרבה נושאים שקשורים לקשרים עם אנשים, דרך יצירתם ושמירתם וכן הלאה. 


לא למדתי פסיכולוגיה מספיק בשביל ממש לפענח סקרים כאלו ומן הסתם אני לא מבין מה עומד מאחורי הסקר. אבל השאלות השונות גרמו לי קצת לחשוב, מחשבות שונות על איך אני מתנהל בחיי, איך הם עוברים.

בעיקר על ההבדל בין Alone (לבד) לבין Lonely (בודד). לכאורה נשמע כי שני הדברים דומים מאוד, לא?

אבל זה לא כך...


אני רגיל מאוד להיות לבד. למעשה רוב חיי הייתי לבד בצורה כזו או אחרת. גדלתי עם מעט מאוד נוכחות הורית. הייתי חייל בודד בצבא וכן הלאה.

גם היום אני מאוד לבד, ברמה הפיזית, תקופות ארוכות. אני נוסע לבדי ממקום למקום, מבלה זמן מה פה, זמן מה שם. 

הרבה מאוד מהקשרים שלי מסתכמים בתקשורת וירטואלית, בהיעדר יכולת למפגש פיזי.

נושא שיוצא לי לחשוב עליו לא מעט לאחרונה, בעיקר לאור קשר חדש ושיחות ארוכות שהתפתחו לאחרונה.


אני חושב שברוב המקרים, למרות היותי לבד, אני לא מרגיש בודד. ברוב המקרים אני יכול למצוא עם מי לדבר. לא תמיד זה מי שאני רוצה לדבר איתו באותו הרגע, אבל אני חושב שתמיד מצאתי אוזן קשבת, חלקית או מלאה. גם הפיזור של מכרי על פני העולם, באזורי זמן שונים, מאוד עוזר לזה, אני מניח.


מתי כן אני מרגיש בודד אם כך?

קורה ולפעמים, למרות כל נסיונותי ליצור קשר, אני נענה בשתיקה. לפעמים כלל אמצעי התקשורת שלי דוממים. זה כמובן בסדר. אני מאמין ואפילו מקווה, שאני לא האדם היחידי בחייהם של מכרי, ואני אפילו שמח שיש להם דברים נוספים לעשות ולא רק לחכות לזה שאשלח הודעה.

יתרה מכך. קורה ואני חווה דבר מה, ומשתוקק לחלוק אותו עם מישהו. באותה נקודה, אם לא אצליח, תחושת הבדידות תגבר.


בנסיעה הנוכחית, במשימה שלקחתי על עצמי היום, אני חושב שזה מורגש מעט יותר. הצורך לספר מה קורה, מה אני חווה.

בסיטואציה עכשיו, בדיוק כשאני מחפש למי לספר את הדברים הקטנים שמצליחים או לא, דווקא עכשיו, כולם עסוקים.




אז הנייר סופג הכל, וגם הנייר הוירטואלי שפה. ואני רושם ומספר בעיקר לעצמי. ורק עוד קצת, הרגע הזה יחלוף כמו כל רגע אחר, ו- Lonely יחזור להיות רק Alone








4 תגובות
אני אלך ראשון
03/03/2018 23:01
Just a Joe
דברים, חברים

כשהייתי בצבא, לפני המון שנים, עוד בתקופת המסלול, מאוד אהבתי לעשות משמרות לילה, שמירות, או משמרות במרפאה.

אהבתי את השקט הזה, שהיה בלילה, במקומות הנידחים שהייתי מוצב בהם.

במשמרות שאיפשרו את זה, הייתי תמיד מקשיב לרדיו, וקורא (תחסכו לי הערות על תקינות מבצעית, מבטיח לכם ששמרתי על הכללים). נדדתי בין תחנות אבל כמעט תמיד הייתי מתקבע על גלגל"צ באיזשהו שלב ונשאר עם התחנה עד סיום המשמרת.

תוכנית הלילה של אותו הזמן, היתה מסתיימת בחמש בבוקר, תמיד עם אותו השיר: "תפילת הדרך" שחיבר יהונתן גפן.



תמיד אהבתי את השיר הזה, בגלל הרבה חלקים. יש בו אופטימיות, המילים יפות, הרבה דברים.


בנסיעה בשעת לילה מאוחרת (או בוקר מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה), במקרה שמעתי שוב את השיר. ניגנתי אותו כמה פעמים, חצי בגלל הנוסטלגיה, וחצי בגלל המילים.


יש שורה אחת בשיר, שמאוד מדברת אלי בימים אלו: "אני אלך ראשון, אתם תבואו אחרי".


אני מתחבר אל השורה הזו, בגלל שאני מאוד מאמין בגישה הזו. מאוד מאמין בלא להציע לאנשים לעשות דברים, שלא הייתי עושה בעצמי. מאמין בלתת דוגמה אישית. לא לתת הצעות שאני בעצמי לא הייתי עושה.

זו תקופה כזו, שאני מצד אחד מנהל הרבה שיחות שבהן אני הצד התומך, שאני זה מנסה לעזור או למצוא את הדרך ומהצד השני, זו תקופה שהרבה אנשים מרגישים צורך להשיא לי עצות.


אין לי בעיה עם לקבל עצות, הארות, הצעות וכו'. אני ממש לא חושב שאני "מעבר לזה". החלק שקשה לי, הוא כאשר מציעים לי משהו, שאין סיכוי שהמציע היה מבצע את אותה ההצעה בעצמו. 


יש משהו שיפוטי מאוד, לדעתי, במתן עצות מבלי שניסית אותם על עצמך קודם. אולי זה משהו בי, אולי אני טועה (כאמור, אני לא חף משגיאות), אבל כך אני מרגיש.


אישית, אני מעדיף לומר לבן/ת שיחי, שאין לי נסיון בנושא עליו אנחנו מדברים ולכן קשה לי להשיא עצה. או להקדים ולומר, שאני מציע משהו שאני לא ניסיתי בעצמי, לכן אני לא יודע לומר אם הוא עובד. לעומת האופציה של פשוט לזרוק הצעות, רעיונות או קלישאות, כאילו הן היו האמת כולה או התורה כפי שניתנה בהר סיני (לכאורה).


0 תגובות
בית חדש (במקום פוסט פתיחה)
26/12/2017 11:18
Just a Joe
דברים, התחלה
כילד עברתי מספר פעמים דירות ובתים. עברתי בין מדינות, בין ערים.
בית חדש הוא תמיד סוג של הזדמנות: לסדר מחדש, אולי לצבוע בצבע שעד כה לא השתמשת בו וכן הלאה.

כילד, בכל פעם שעברתי למקום חדש, רוב הארגון לא היה בתחומי האחריות שלי.
הגעתי למקום מסודר, לרוב שמישהו אחר דאג לצייד ולסדר. כילד נשאר לי רק לסדר את הפינה שלי, לשים את הספר האהוב התורן בפינה "הנכונה" של המיטה, לשים את הציור/תמונה/קישוט אחר, מעל השולחן או ליד החלון, או בכל מקום אחר שבאותה הזדמנות נראה לי.

כבוגר, הבית החדש שהיה לי, היה לגמרי שלי. הקמתי אותו מאפס (ממש מאפס, מחורבה מוחלטת). 
אחרי שסיימתי לשפץ את החלקים שהפכו את זה לסוג של בית, הגיע החלק של הסידור. 

יצא, שלא משנה לאיפה שזזתי, לאן שלא עברתי, תמיד היה לי איזשהו סדר של דברים, שתמיד חזרו על עצמם. תמיד ליד המיטה אותם חפצים, תמיד אותו מיקום...

כשעברתי לכתוב פה, עכשיו, עשיתי את המהלך הזה במודע. העתקתי את העיצוב ואפילו את הרשימות מהבלוג הישן. באיזשהו מקום, זה קצת עוזר לי להרגיש יותר בבית פה, במערכת החדשה. חשבתי גם שאם יש מי שקורא אותי, שהגיע משם, אולי גם לו זה יעזור. כמו להגיע למקום מוכר.

בכל מקרה. מקום חדש. התחלה חצי חדשה. התחלות זה תמיד דבר טוב.
17 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
על השידה ליד המיטה
Kindle Paperwhite (Brand new :)) full of books
Coughing candies