עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
סתם עוד איש רגיל, Just a Joe, עובר בחיים.
עברתי לפה מישראבלוג, כמו עוד לא מעט, אני מניח.
מתישהו, אוסיף פה קישור לארכיון משם.
נושאים
דברים  (10)
חברים  (3)
Sadness  (2)
לבד  (2)
אופטימי  (1)
בדידות  (1)
התחלה  (1)
חגים  (1)
חול  (1)
משפחה  (1)
ספרים  (1)
עבודה  (1)
עצבות  (1)
שמח  (1)
שקט  (1)
עברו לי על המסך
הספריה
A Brief History of Time - Stephen Hawking
As You Like It - William Shakespeare
CISSP - All in one guide - Shon Harris
Lord of The Rings - J. R. R. Tolkien
Millennium Trilogy - Stieg Larsson
Mr. Vertigo - Paul Auster
Tales of the Otori - Lian Hearn
The Kreutzer Sonata - Leo Tolstoy
The Time Traveler's Wife - Audrey Niffenegger
יש ילדים זיגזג - דויד גרוסמן
פונטנלה - מאיר שלו

שנה ושבוע
08/12/2018 00:16
Just a Joe
אופטימי, חברים, שמח

שנה ושבוע עברה. 

וגם רק שבוע.


אני חושב על זה עכשיו כמעט כל הזמן. בדיוק שבוע אחורה, ממש ברגעים אלו, מזג אוויר אחר, ומקום אחר.

אבל בהחלט אחד הרגעים היותר טובים שהיו לי מזה המון זמן.

עם כל הקשיים וכל המגבלות, ועם התנאים הסביבתיים שלא לגמרי היו ידידותיים.


שנה ושבוע, זה לא מעט זמן אבל לפעמים זה מרגיש כמו גרגר... כמו רגע. ולא מספיק זמן.

ולעומת זאת, שבוע מרגיש כמו נצח. כאילו יובל עבר.


ואני רק מקווה, שלא תעבור עוד שנה עד הפעם הבאה.



New phrase: dance like your an old lady in a bar

1 תגובות
להתקדם
10/11/2018 16:29
Just a Joe
דברים, לבד, Sadness

אם תשאלו אותי מה אני באמת רוצה עכשיו, אני חושב שלא משנה מה, בסופו של דבר הכל יגיע לזה, שאני רוצה להתקדם.

לצאת מהמצב בו אני נמצא כעת, לצאת מהמקום בו אני נמצא כעת, בכל המובנים. להמשיך הלאה.


אני צריך להתקדם, אני יודע את זה. חיכיתי, או חיכינו המון זמן. אני לא חושב שכמו יין זה הבשיל, או שהבשיל ואז החמיץ, כמו שיין עושה.

וצריך להתקדם. לנסות ולראות אם אני צודק, או שלא. אבל להתקדם כבר. המילים עוד פה ושם הן אותן מילים, והסימלונים עדיין מנסים להביא את אותו הדבר, אבל אני מרגיש מאחורי המילים את הכוונה הדועכת, את ההרגל ולא הרצון.

אני מרגיש שזה מאוחר מדי, אבל האופטימי שבי אומר שתמיד יש סיכוי. ואני הרי לא יודע לוותר, או להיכנע. לא לימדו אותי את זה.


ואני צריך להתקדם הלאה, גם מקצועית. לחזור לפעילות, להתקדם, אולי לחזור ללמוד, אולי להשיג הסמכות שפה ושם אני נתקל בהן שחסרות לי.


יש המון סיבות, אפילו לגטימיות, לכך שאני תקוע. אבל כשיש רצון יש יכולת. זו תמיד היתה הגישה שלי ואני פשוט מתקשה להבין לאיפה נעלם הרצון.

אז אני קורא עוד ספר, מתוך המחשבה שאולי עוד ספר יוכל להשקיט מעט את הנפש, וכשהוא נגמר שעות אחדות אחר כך, אני מתחיל אחד חדש.


ספרים זה דבר נפלא, כבר כתבתי. אבל הם לא מקשיבים, אי אפשר לספר להם. וזה חסר לי כל כך. 

נתקלתי היום בספר שהפרופסור השאיר לי. הוא תמיד איתי, והיום הייתי זקוק למילים שלו, אלו שכתובות על הכריכה הפנימית, בכתב מסודר וסבלני.

קראתי את ההקדשה וכמובן שאז את כל הספר.

אלו התקופות האלו, שהוא (הפרופסור) כל כך חסר לי. חסר לי האדם הזה שאני יכול לספר לו הכל, לדבר איתו על הכל. לא לפחד למעוד בלשוני, כי אין טעות שלא נסלחת אצלו. 


ואין לי עוד מישהו כמוהו. אפילו לא קרוב. אין לי שיחות מכילות, קשובות. כאלו שלא נקטעות באמצע כי "אוי, סליחה, הנחתי רגע בצד", או כאלו שפשוט מקשיבות. תשפוך הכל, תזרוק הכל. זה לא משנה, הצד השני יספוג.


להתקדם גם בעצמי. ביכולת שלי להראות את מה שאני מרגיש. להיפתח. אבל זה קשה. וכל דחיה וכל מאזין פחות קשוב, רק מרחיק את זה עוד. מקל עלי לקחת את המקום המקשיב, ולא זה הפורק ומספר.


צריך להתקדם גם פה. להתקדם למי שיהיה לו באמת אכפת ממני ולא רק ברמת המילים.



(Quote by Shane Koyczan)




1 תגובות
תולעת
03/10/2018 07:12
Just a Joe
דברים
אין לי הרבה זכרונות ילדות. עוד פחות מזה, יש לי זכרונות ילדות עם ההורים שלי בתוכם. זה אולי נושא לפוסט אחר.
אבל זכרון אחד שבכל זאת יש לי, הוא של אבי מתקין עבורי מנורת קריאה ליד המיטה.
זה היה בערך גיל 7-8, דפוסי השינה הלקויים שלי בדיוק החלו להציג את עצמם ואני הייתי קורא עד שעות מאוחרות בלילה.
בגלל שחלקתי אז חדר עם אחי, לא רציתי להפריע לו לישון ולכן ביקשתי מנורה (במקור ביקשתי פנס, על בסיס משהו שקראתי באחד הספרים. במציאות הלכו על הפתרון הפרקטי. לצערי)

מאז ומעולם אני זוכר את עצמי קורא. אחותי מעידה שקראתי כבר בגיל 4 בכוחות עצמי. אני לא באמת זוכר, אבל אניח שהיא כן.
ספרים וקריאה מהווים אלמנט חשוב מאוד בחיי. גם ספרי סיפורת וגם ספרי עיון.

בעבר, כשהיה לי בית, היו לי ספרים פיזיים. מנייר. מאות מהם. כשהם אבדו עברתי לקרוא באמצעים דיגיטליים. בקינדל בעיקר. 
האירוע הזה, אובדן הספרים, היתה נקודה מאוד לא פשוטה, אני זוכר. ההחלטה לנסות לקרוא באופן דיגיטלי ממש הצריכה סוג של השלמה. מחוסר ברירה. 

לפעמים אני מדמיין שמדף הספרים שלי (או הקינדל שלי , כיום) מכיר אותי טוב יותר מרוב האנשים. וזה לא רק בגלל שאין באמת הרבה אנשים שמכירים אותי. או הרבה אנשים שבאמת מתעניינים בשלומי. במיוחד לא בתקופה האחרונה (אפשר לספור את אלו, על אצבעות ידו האחת של חבלן חסר מזל). 
אלא, פשוט, הרגלי הקריאה שלי, שמושפעים, כמובן מהלך רוחי. 
כשאני פרודוקטיבי ועובד ומצוי בעשייה, אקרא פחות. הספרות העיונית תהיה דומיננטית יותר והסיפורת תהיה רק בילוי קצר בסוף היום. 
תקופות פחות טובות, עם עומס רגשי אולי , יביאו ספרים קלילים יותר. 
ותקופות של דכדוך הן סוג של חזרה למקורות , בריחה לספרים כמו שהייתי ילד, לפעמים בקצב של ספר ביום, אולי שניים, הכל לפי רמת הסחת הדעת הנדרשת. 

זה עולם ומלואו... את חלקו הכותב ממציא עבורי, את חלקו אני ממציא בראשי. 

אז כן, אני "תולעת ספרים"... לא תמיד הבנתי את הכינוי הזה, אבל כיום אני כבר יודע שזה לא עלבון. 

אז אחרי עוד לילה של קריאה, הפסקתי כדי לכתוב. רק כדי שאוכל, כעת, לחזור לקרוא... 



(וכך, בערך, דמיינתי את עצמי בגיל 7)
4 תגובות
ולפעמים..
08/08/2018 04:38
Just a Joe
Sadness

לפעמים, למרות כל מה שתרצה, לא תצליח.

לפעמים דברים פשוט מתהפכים פתאום. גבעה הופכת לעמק. העמק הופך לתהום.


ולפעמים תהיה פשוט עצוב.


2 תגובות
Let Go
13/06/2018 14:45
Just a Joe
דברים, עצבות

I should let you go, shouldn't I?


It has been quite a while now. I thought that I did let you go. It isn't like me, is it, to hold on to something for that long?

This isn't just "something", though, is it?


You should know that there were others. Not alternative because some things, just cannot be replaced. For some things, there isn't any alternative.

Just others.

There will be more, I guess.

I hope.


2 תגובות
גם ג'ורג' זרוק דפוק
31/05/2018 02:30
Just a Joe
דברים, ספרים

מסיבה לא ברורה, ספוטיפיי הגריל לי לאחרונה כמה וכמה שירים בעברית.

זה לא שאני לא שומע מוזיקה בעברית, פשוט זה פחות נפוץ.

ההגרלה האחרונה הביאה אלבום של שלמה ארצי, ושם תפסה אותי השורה: "בספר שאני כותב, גם ג'ורג' זרוק דפוק". אני לא בטוח אם שלמה ארצי התכוון לספר של ג'ורג' אורוול ("Down and Out in Paris and London" תורגם ל- "זרוק ודפוק בלונדון ופריז"), אבל הקונטקסט גרם לי לחשוב שהוא פשוט מתייחס לספר שהוא קרא או קורא ומשווה לעצמו.


המחשבה הזו מהשורה הזו בשיר, גרמה לי לחשוב על השירים שאני אוהב, או הספרים שאני קורא והסרטים או הסדרות שאני אוהב. ניסיתי לחשוב אם יש קשר בין הדברים שאני אוהב, התכנים שאני אוהב, לבין המציאות. 


זו לא פעם ראשונה שעוברת לי מחשבה כזו בראש, אבל זו הפעם הראשונה שהתעמקתי בה.


רוב הסדרות שאני מתחבר אליהן יותר, מתארות חברויות ברמה כזו או אחרת כחלק מהעלילה. הדבר שתמיד חסר לי. 

בספר שאני קורא עכשיו, הגיבור מתקשה במצבים חברתיים שונים ומרגיש אאוטסיידר רוב הזמן. הוא מנסה להעביר מסר מסוים למי שהוא אוהב, והמסר משתבש ויוצא עקום לחלוטין. בהרבה מהקטעים, הרבה מהסצינות המתוארות, אני מוצא דברים שמאוד דומים לי.


זו מחשבה מעניינת, כי ספרים שימשו לי כבריחה בכל הילדות שלי וגם בהמשך, במועדים שונים בהם נזקקתי למקום לברוח אליו. עד היום, למעשה, כשאני צריך את המקום הזה שבו לא אחשוב על המציאות, ברוב המקרים ספר יספק את זה.

עוד נקודה היא, השינוי בסוגי הספרים שאני קורא ככל שאני מתבגר (יותר הרפתקאות כנער, קצת פחות כבוגר). לפי הנקודה הקודמת, כנראה שגם המקומות אליהם רציתי לברוח, השתנו בהתאם לגיל.

0 תגובות
Start by making your bed
10/05/2018 14:27
Just a Joe
דברים, עבודה
היתה לי הזכות, לפני זמן מה, להקשיב להרצאה של האדמירל מק'רייבן מהצי האמריקאי (US Navy Admiral, William H. McRaven)
ההרצאה התבססה על נאום שהוא נשא לפני מספר שנים, נאום שכותרתו ככותרת הפוסט הזה.
למרות שאני מקשיב למספר לא מבוטל של הרצאות בכל שבוע נתון, אני זוכר את ההרצאה הזו היטב, בשל התכנים שלה. זוכר כמעט לרמת ציטוט.
האדמירל הוא אדם מאוד מרשים בחזות ובעמידה, עם קול עוצמתי וכריזמטי, הוא קולח וההרצאה בהחלט מאוד זרמה והיתה נעימה להקשבה.
בפתיחת ההרצאה חזר האדמירל על הנאום שלו ההוא:
(יש כתוביות בעברית, אם לא הופעל אוטומטית)

יש הרבה מאוד דברים שאפשר לקחת מהנאום הזה, הרבה מאוד דברים שאני עצמי לקחתי מתוך הנאום הזה.
אני נמצא עכשיו בתקופה מרובת מטלות ומשימות, בעומס מתמשך. 
עומס העבודה לא פוסח על החיים הפרטיים, מן הסתם, שמושפעים מכך. אנשים שחווים פחות זמן פנוי שלי, למשל. 
נתקלתי במקרה בנאום הזה שוב, תוך כדי מחקר. 
בין רשימות של קישורים ומאמרים, היה גם הקישור לנאום המצורף מעלה.
להקשיב לנאום, עזר לי קצת "לחזור למקורות", לחזור לדברים שאני נוהג לעשות, להכנס חזרה לקצב ולאופן הפעולה שאני רגיל.

חלקתי לא מזמן את הראיה שלי על ריבוי משימות, עם מישהי באמת נהדרת (שגם היא נפגעת מריבוי המשימות שלי, לצערי) מתוך תקווה שזה יעזור גם לה:
אני תמיד מסתכל על הדברים, כמו על ערימה גדולה של אבנים שחוסמת לי את הדרך. יש אנשים שיתחילו מהאבנים הגדולות יותר, יש מהבינוניות.
אני דווקא מתחיל מכמה קטנות.
קודם כל, וכמו שהאדמירל אומר, זה אולי קטן, אבל זה הישג. וזו אבל שבכל מקרה, מתישהו, אצטרך להוציא.
שנית, אחרי כמה אבנים קטנות, ואולי עוד כמה אבנים בינוניות, אולי אצור מפולת קטנה (מומנטום) שכבר ידרדר לבד כמה אבנים גדולות יותר.
ואולי בצורה הזו, אפנה לי עוד ועוד מהדרך. לא תמיד חייבים לפנות הכל. לפעמים מספיק לפנות רק מספיק כדי שיהיה אפשר לעבור.

אז, גם עכשיו, לא משנה איפה ובאיזה מלון אני נמצא הלילה, מחר בבוקר ובכל בוקר, אתחיל מלסדר את המיטה שלי.
5 תגובות
Gotta have some faith in the sound
06/05/2018 10:56
Just a Joe

לפני מספר שנים, כשהפרופסור נפטר חוויתי את אחת התקופות הכואבות בחיי. הימים שבין קבלת ההודעה על מותו, לבין הלוויה, למשל, זוכרים לי רק בצורה מעורפלת בשל מסך הכאב שהייתי בו.

מה שאני כן זוכר, זה את המוזיקה ששמעתי באותה התקופה.

אני זוכר את אותו היום בו הלכתי ללא מטרה בכל רחבי הקמפוס, ורק הקשבתי למוזיקה.

זה דבר נדיר אצלי שאני עושה רק דבר אחד. אבל באותו הזמן, זה היה נדרש. זה עזר.


כמעט מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי שומע מוזיקה ברקע. בכל מצב, בכל זמן. יש לי שירים שמזכירים לי דברים לפרטי פרטים. יש שירים אחרים שכשאשמע אותם אזכר בריחות וטעמים. אבל זו תמיד המוזיקה.


הערב, נדרשתי לעזרתה שוב. צירוף מקרים שכזה, גרם לכך שרצף של דברים הצליחו להוריד לי את המצב רוח לתהומות שכבר זמן רב הוא לא היה בהן. ובמקביל, דווקא מי שיקרה מאוד לליבי נזקקה אף היא לעידוד וקיבלה ממני, בטעות, את המסר הלא נכון, לצערי.

שילוב הדברים גרמו להרגשה להיות רעה יותר, מן הסתם וחוסר היכולת שלי לעודד את הנהדרת, וההרגשה שרק החמרתי יותר את המצב, לא עזרו. 


לקח לי זמן להבין שעלי לחזור ל מקורות פשוט, ללכת לדבר היחידי שתמיד מחזיר אותי למסלול הנכון.

למוזיקה.


אז עכשיו, אני יכול לכתוב את זה, כמה שעות אחרי, כמה קילומטרים של הליכה הרבה ואין ספור שירים שהתנגנו באוזניות.

יש משהו, בשניה הזו, שהצלילים מתחילים להתנגן. רק יצאתי מהמלון, הנחתי את האוזניות, והצלילים הראשונים מושכים אותי פנימה. עוד קצת, עוד שיר ועוד שיר, ולאט לאט הדברים מסתדרים במקומם במרחבי המחשבה.


"Gotta have some faith in the sound
 Its the one good thing that I've got"



אז, למען האמת, זה לא הדבר הטוב היחידי שיש לי, או לפחות, אני מקווה שלא (the juries are still out on this one) אבל, הרעיון עדיין תופס.


Think I'm gonna get myself happy

2 תגובות
דממה
22/04/2018 00:42
Just a Joe
דברים, שקט
יש ימים כאלו, כמו היום, שהשקט משתלט על המדיות. 
אין כמעט איתותים של הודעות, או שאת אלו שכבר יש, אלו הודעות פורמליות, מידעים מקצועיים וכן הלאה.

ואז ישנה התעוררות קטנה, אבל בתוך הרצף הזמני של ההודעות, יש שקט גדול, שמחביא את הדברים שלא באמת נאמרים.

סתם מן יום כזה, שבו השקט מרגיש לי קר מדי. שקט מדי. חסר מדי.

ואיך אפשר לחשוב שזה משהו שארצה, מן שקט שכזה?
2 תגובות
May I pick into your life too?
21/04/2018 20:24
Just a Joe
דברים, חגים, משפחה

בשבועות האחרונים הזדמנו לי מספר אירועים וארוחות מרובות משתתפים. ארוחות "משפחתיות".

אירועים כאלו, ארוחות כאלו, זו הזדמנות טובה קצת לדבר, קצת לקשקש, להשלים פערים, לפעמים להכיר אנשים חדשים וכמובן שגם לאכול ולשתות, שהרי לשם כך התכנסנו.


ואם לשפוט על פי האירועים האחרונים, זו גם הזדמנות טובה לבחון את כל חלקי חיי השונים, לפרק לגורמים, לשפוט כל החלטה שעשיתי ולבקר אותה.


אומרים Do not judge a man, till you've walked a mile in his boots (אל תשפוט אדם עד שהלכת מייל נעול במגפיו, הגרסה האנגלית ל- "אל תשפוט אדם עד שעמדת במקומו").

את המשפט הזה ספגתי עוד בילדותי. מהורי, לא פחות. הוא נטבע בי ואני תמיד משתדל לנהוג לפיו.

לאנשים תמיד יש סיבות לכך שהם עושים מה שהם עושים, עד שלא הכרת את כל הסיבות (ואין שום דרך בה תוכל להכיר את כל הסיבות אם אתה לא הם), לא תוכל להבין למה בחרו בדרך שבחרו.


באחת השיחות האלו, חלק מהשאלות שנשאלו, או האמירות שנאמרו, היו כל כך נוקבות, חסרות טאקט, מודעות או שמץ היכרות עם הנסיבות, שהן גררו תגובה ממני, במקרה הזה: הצבעתי על המחשב שלי, ושאלתי מי מוכן להתנדב שאחטט גם אני בחייו.

לא הרגע הכי יפה בחיי, אבל לפחות זה נתן לי קצת שקט להנות משארית הארוחה.


המחשבה על התגובה שלי, גרמה לי לחשוב על על כל השיחה שהיתה. חשבתי למה לא הגבתי מוקדם יותר?  נוקשה יותר?

התשובה לדעתי היא די פשוטה: בניגוד לחבר שופטי, אני שלם עם כל החלטה שעשיתי ולא מתחרט על דבר.

אני יודע ומאמין שבכל צומת, בחרתי את הדבר שחשבתי שיוביל לתוצאה הטובה ביותר, על סמך הידע והנסיון שהיו ברשותי באותה נקודת זמן.

נכון, ממרחק הזמן יכולתי לבחור אחרת. אבל בדיעבד כולם חכמים. בזמן אמת, לקחתי את ההחלטה שהתאימה והיתה לי נכונה אז.


ולבסוף, אני מניח שגם למי ששפט אותי, היתה איזו סיבה טובה. כוונה חיובית. אולי זה נסיון להגן עלי, אולי זה מיועד כדי לשפר להם את ההרגשה. אז לא, גם אותם, אלה ששפטו אותי, אני לא שופט.


0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
על השידה ליד המיטה
Kindle Paperwhite (Brand new :)) full of books
Coughing candies